אחמד חסין נ. אלוף פיקוד המרכז-מפקד כוחות צהל באזור יוש 

בבית המשפט העליון בירושלים
 
בג"ץ  6059/07 - ה'
 
בפני:  
 כבוד הרשמת גאולה לוין
 
העותרים:
 1. אחמד חסין
 2. רפי לוי-"עבודות אינסטלציה:שירותי אינסטלציה וחומרי בנין

 נ  ג  ד
 
המשיב:
 אלוף פיקוד המרכז-מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש

בקשה לפסיקת הוצאות
 

החלטה
 
לפניי בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת.

1.        העתירה, שהוגשה ביום 10.7.2007, נסובה על סירוב המשיב לחדש את היתר העבודה והכניסה של העותר 1 (להלן – העותר) לישראל, בשל מניעה בטחונית. על פי הנטען בעתירה, הועסק העותר על ידי העותר 2 בישראל במשך שלושים שנה ברציפות. בכל אותן שנים הוא החזיק היתר כניסה ועבודה בישראל, ומעת שנדרש לכך היה ברשותו "כרטיס מגנטי". כן היה ברשותו היתר כניסה לישראל לצרכי מסחר.  נטען כי בחודש אוקטובר 2006, עת פנה העותר לחידוש רישיונו ללשכת התיאום והקישור, נמסר לו כי בקשתו סורבה מאחר שרשומה על שמו מניעה בטחונית. העותר פנה מספר פעמים ללשכת היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון בבקשה לאפשר לו שימוע ולהסיר את המניעה הבטחונית. בתשובה, שנתקבלה ביום 14.6.2007, נכתב כי "פנייתו של הנדון להתיר כניסתו לישראל נבחנה על ידי גורמי הביטחון ובשים לב למידע הכולל, לרבות מידע מודיעיני חסוי, לא ניתן להתיר את כניסתו לישראל מטעמי בטחון". העותרים מוסיפים ומציינים בעתירה כי באותה תקופה, הגם שנשלל מהעותר היתר הכניסה לצורך עבודה בישראל, הונפקו לו שני היתרי כניסה פרטניים חד-יומיים לצורך ליווי בנו לבדיקות רפואיות בבית החולים שיבא. הסעדים שנתבקשו בעתירה היו חיוב המשיב לגלות לעותרים את המידע שעל בסיסו נשלל היתר העבודה והכניסה בישראל; זימון העותר לשימוע לאחר גילוי המידע כדי שיוכל לטעון כנגדו ולהפריכו; בעקבות שימוע כאמור התרת כניסתו של העותר לישראל. יצוין כי העתירה המקורית עסקה בעניינם של שני עותרים נוספים, קרובי משפחה של העותר, שגם היתר הכניסה שלהם נשלל במועדים סמוכים. בהמשך תוקנה העתירה, לנוכח תגובת המשיב באשר לצירוף עותרים ולאור התפתחויות פרטניות, באופן שהעותרים הנוספים נמחקו ממנה.

2.        בתגובה מטעם המשיב (מיום 3.9.2007) נטען כי לתושב זר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, הודבר נתון לשיקול דעתו של המשיב. מכאן שאין בידי העותרים עילה שבדין לדרוש כי בית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיב למנוע כניסה לישראל מטעמי ביטחון, כל עוד לא מדובר בהחלטה שמקורה בשחיתות או טעמים פסולים אחרים. נטען כי אף לגוף העניין לא נפל פגם בהחלטת המשיב שלא ליתן לעותר היתר כניסה לישראל, החלטה שהתבססה על שיקולים ביטחוניים ונוכח הערכתם המקצועית של גורמי הביטחון כי כניסתו של העותר לישראל עלולה לסכן את בטחון הציבור ושלומו. בתגובה נמסר כי בקשת העותר להיכנס לישראל נדחתה על ידי גורמי הביטחון לאחר שנערכה בחינה פרטנית ביחס אליו בהתאם לתשתית העובדתית הרלוונטית. ההתנגדות לכניסת העותר נעוצה בחומר בטחוני שלילי המיוחס לו והיותו מזוהה עם ארגון החמאס. 

3.        ביום 31.1.2008 הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות. נמסר בה כי בעוד העתירה תלויה ועומדת ובמענה לבקשה חוזרת של העותר, ניתן לו "כרטיס מגנטי" ביום 27.10.2007, צעד המעיד על כך שלא רשומה על שמו מניעה ביטחונית. עקב כך פנתה באת-כוחו אל המשיב כדי שתיערך בדיקה נוספת באשר למניעה ביטחונית וביום 2.12.2007 נמסר כי אכן המניעה הוסרה. עמדת העותרים הייתה כי עקב הסרת המניעה נתייתר הדיון בעתירה, אולם הם זכאים להוצאות. העותרים סבורים כי היה צידוק בהגשת העתירה. ההחלטה שלא לחדש את רישיונו של העותר הייתה ללא נימוק או הסבר, ללא זימון העותר לשימוע וההחלטה אינה עומדת בכללי הצדק הטבעי וכללי המינהל התקין. נטען עוד כי העתירה הוגשה לאחר מיצוי הליכים במשך כחצי שנה, ולאחר שהתקבלה תשובה סופית מטעם המשיב על פיה ניתן לפנות מחדש רק לאחר שנה. אשר לשאלה האם הגשת העתירה הביאה לקבלת הסעד, העותרים סבורים כי אם בוחנים את השתלשלות האירוע, נראה כי מלכתחילה המניעה הייתה שלא במקומה. הגשת העתירה חייבה את הגורמים לבחון מחדש את טיב המידע ובעקבות הבחינה לקבוע כי אין בו ממש.  

4.        עמדת המשיב, מנגד, היא שאין מקום בנסיבות המקרה לפסוק הוצאות לטובת העותרים, ובשל מספר טעמים. ראשית, נטען כי העתירה המקורית הוגשה תוך צירוף עותרים שלא כדין. שנית, אין לעותר כלל זכות להיכנס לישראל ומשמעות הדבר היא שאין בידו עילה שבדין לדרוש כי בית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיב למנוע כניסתו לישראל מטעמי בטחון. המשיב מדגיש כי בקשת העותר סורבה בזמנו על בסיס המידע המבוסס שהיה מצוי באותה עת בידי גורמי הביטחון. עצם מתן היתר כניסה לעותר לצרכים הומניטאריים, אין בה כדי להעיד על העדר מסוכנות מכניסת העותר לישראל לצרכי תעסוקה, ומדובר בהפעלת שיקול דעת פרטני ביחס לכל אחת מן הבקשות, על פי מאפיינה ועל פי מידת הפגיעה באינטרסים שמנגד. שלישית, נטען כי עצם קבלת היתר התעסוקה בשלב מאוחר אינה מצדיקה פסיקת הוצאות. הוסבר כי במסגרת גיבוש עמדת המשיבים לעתירה נערכו בדיקות עדכניות בעניינו של העותר. בדיקות אלו לא הביאו לשינוי בעמדת המשיב. רק לאחר הגשת תגובת המשיב הגיע לידי גורמי הביטחון מידע חדש בעניינו של העותר, אשר הוביל להסרת המניעה הביטחונית. צוין כי ככל שיראה זאת בית המשפט לנכון, ובהסכמת העותרים, יציג המשיב את החומר המודיעיני, לרבות המידע העדכני, בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד.

5.        העותרים הודיעו בתגובה כי אינם מסכימים כי המשיב יציג את החומר המודיעיני בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד, לאחר שהעותר עובד כעת בישראל ברישיון ולאחר שהעתירה נמחקה. נטען כי הצגת חומר במעמד צד אחר הינו הליך לא תקין ויש להימנע ממנו ככל הניתן. לשיטת העותרים, החומר הסודי היה רלוונטי רק אם היה מתקיים דיון בעתירה עצמה לעניין סבירות ההחלטה המינהלית – להבדיל מהזכות לשימוע עליה למעשה נסובה העתירה – אך לא כאשר עסקינן בשולי העתירה, בבקשה לפסיקת הוצאות. העותרים שבים ומדגישים כי אלמלא הגשת העתירה לא הייתה מוסרת המניעה הביטחונית במועד בו הוסרה.

6.        בדיון לפניי (ביום 26.6.2008) הדגישה באת-כוח העותרים כי הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה היה שימוע וחשיפת המידע שהביא למניעה הביטחונית. הודגש כי חוסר התקינות בפעילות המשיב הוא באי חידוש ההיתר ללא עריכת שימוע. כן נטען כי עצם הבדיקה המחודשת בעניינו של העותר התקיימה בגלל הגשת העתירה. באת-כוח המשיב טענה מנגד, כי העובדה שהגיע מידע חדש בעניין העותר שעה שהעתירה הייתה תלויה ועומדת היא מקרית לחלוטין והיא שהובילה להסרת המניעה. משסרב העותר לכך שהמידע החדש יוצג לבית המשפט, ההנחה צריכה להיות כי הגיע מידע חדש והוא שהוביל לשינוי בעמדת המשיב.

7.        לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. את הצידוק בהגשת העתירה מבססים העותרים על חובת המשיב – בטרם יחליט שלא לחדש היתר כניסה לישראל - לחשוף לפני מבקש ההיתר את המידע שהביא למניעה הביטחונית ולערוך לו שימוע. לכך משיב המשיב בשני טיעונים. האחד, אין לעותר כלל זכות להיכנס לישראל ולכן אין לו עילה בדין לדרוש כי בית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיב למנוע כניסתו לישראל מטעמי בטחון. השני, לא נפל פגם בהחלטת המשיב שלא לחדש את ההיתר וההיתר חודש אך ורק משום שהתקבל מידע חדש שהוביל להסרת המניעה הביטחונית.  הגם שאין בידי לקבל את הטיעון הראשון, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הבקשה לפסיקת הוצאות, כפי שיוסבר להלן. 

8.        לטעמי, עצם העובדה שאין לזרים זכות קנויה לקבלת היתר להיכנס לישראל ולעבוד בתחומה, אין בה כדי לשלול באופן גורף את הצידוק בהגשת עתירות כנגד החלטות של המשיב בעניין היתר כניסה ועבודה בישראל. קבלת טענה מעין זו משמעה איון הביקורת השיפוטית על החלטות המשיב לגבי תושבי האיזור. קשה ליישבה עם ההלכה לפיה חלים על פעולות המפקד הצבאי "עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימושו בסמכות שלטונית של עובד ציבור (בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמאוליה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, פ"ד לז(4) 785, 793) ולפיה מכוחם של עקרונות אלה חלים על המפקד הצבאי כללי ההגינות המהותית והדיונית, החובה לנהוג בסבירות וכללי המידתיות (ראו, בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 828). אשר על כן, איני סבורה כי ניתן לדחות את הבקשה לפסיקת הוצאות אך בנימוק כי לא הייתה לעותר עילה שבדין לדרוש כי בית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיב למנוע את כניסתו לישראל מטעמי ביטחון.

9.        יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן לא שוכנעתי כי היה צידוק בהגשת העתירה וכי העתירה הביאה לקבלת הסעדים שהתבקשו בה. את הצידוק להגשת העתירה מבססים העותרים על חובת המשיב לחשוף בפני העותר את המידע שהביא למניעה הביטחונית ולערוך לו שימוע, בטרם יחליט שלא לחדש את היתר הכניסה שלו לישראל. ואולם, מעצם תחולתו של המשפט המינהלי הישראלי על פעולות המשיב, כמו גם החובה לנהוג בסבירות ובהגינות דיונית, לא נגזרת בהכרח הקביעה כי המשיב מחויב לחשוף לפני העותר מידע בטחוני ולקיים לו שימוע בטרם יחליט בעניין חידוש היתר הכניסה לישראל. הפעלת שיקול הדעת של המשיב בעניינים מסוג זה מבוססת על איזון עדין בין אינטרסים מתנגשים להם מחויב המשיב, ובראשם האינטרסים של תושבי האיזור אל מול האינטרסים הביטחוניים של המדינה. על רקע זה, קביעת הכללים הדיוניים הספציפיים להם מחויב המשיב בעת בחינת בקשות להיתר כניסה לישראל  היא סוגיה מורכבת, המעוררת שאלות משפטיות נכבדות. משהחליטו העותרים למשוך את העתירה, אין עוד מקום לבירור של סוגיה מורכבת זו, המשליכה באופן ישיר על השאלה האם היה צידוק בהגשת העתירה, במובן זה שהמשיב לא היה רשאי שלא לחדש היתר כניסה ועבודה ללא חשיפת המידע בפני העותר וללא קיום שימוע לעותר. כאמור, מדובר בשאלה סבוכה ומורכבת, שראויה לדיון במסגרת עתירה גופא. אין מקום להכריע בה כאשר עסקינן בשולי העתירה, בבקשה לפסיקת הוצאות. נמצא, כי משנתבקשה מחיקת העתירה גופא, לא ניתן להידרש לטענות העותרים בעניין פגמים בהתנהלות המינהלית של המשיב. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי העותרים הרימו את הנטל לשכנע שהיה צידוק בהגשת העתירה במתכונת בה הוגשה. עצם העובדה שהוסרה המניעה הביטחונית לגבי העותר, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על צדקת העתירה ועל התנהלות בלתי ראויה מצד המשיב, המצדיקות חיוב בהוצאות.

10.      בנסיבות המקרה שלפניי, לא אוכל גם לקבוע כי עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. הסעדים שהתבקשו בעניין חשיפת מידע ועריכת שימוע לא ניתנו לעותר. אשר לסעד של היתר כניסה ועבודה בישראל, סעד זה אמנם ניתן לעותר מבחינה כרונולוגית לאחר הגשת העתירה. יחד עם זאת, לא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי מספק בין שני האירועים. ההסבר שנתן המשיב לשינוי בעמדתו נעוץ בקבלת מידע חסוי חדש בעניינו של העותר. כפי שהוסבר, מידע בטחוני בעניינם של התושבים מתקבל ומתעדכן כל העת, גם בזמן שהעתירות תלויות ועומדות. באת כוח העותר מוכנה הייתה להניח כי אכן התקבל מידע חדש ולא נתנה הסכמתה לכך שהמידע יוצג לפני בית המשפט במעמד צד אחד. במצב דברים זה, אין בידי לשלול את ההסבר שמסרה באת-כוח המשיב לשינוי בעמדת המשיב ואין יסוד לקבוע כי הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת ההיתר. אף אין לי יסוד לשלול את דברי באת-כוח המשיב כי אף אלמלא הוגשה העתירה, לו פנה העותר בבקשה נוספת לקבלת היתר לאחר שהגיע המידע החדש, היה המשיב נעתר לבקשה. לאור כל זאת, לא מצאתי עילה לחייב את המשיב בהוצאות העותרים.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא.

ניתנה היום, י' באב תשס"ח (11.8.2008).